פומפיי אהובתי

הרגע של פומפיי
אוצרת: טובה אלדד

ברגע הזה, ממש עכשיו, ברגע זה, תעצרו רגע. תפעילו את החושים, מה נמצא כאן ועכשיו? האם אפשר באמת לתפוס את הרגע הזה.
כמה אנחנו בעבר (זכרונות) כמה בעתיד (דמיון) וכמה אנחנו בחווייה, בָּאֱמֶת הנוכחית ללא עבר וללא עתיד וללא תיווך, תרגום של המח?

האם ניתן לתפוס את הרגע בחושים?

צפתי חווה את הרגע בדואליות חווייתית – בצער על אובדנו ויחד עם זאת בשמחה על שהיה ואי אפשר לתופסו. יש משהו מנחם בהיות הרגע ובהתפוגגותו.

פומפיי נחרבה ביעף. הרגע של מה שהיתה פומפיי קפא.

נקודת המוצא לתערוכה הינה צילום מִשְּׂרִידֵי העיר הרומית העתיקה פומפיי. בשנת 79 לספירה, ב-24 באוקטובר בשעות הצהריים החל זרם של עשן וסלעים געשיים להתפרץ מלועו של הר הגעש וזוב. הסלעים והאפר הגעשי נעו עם הרוחות לכיוון דרום מזרח, כשהם מכסים בנופלם את פומפיי וסביבתה, מכלים בחומם הלוהט כל יצור חי שנקלע לאזור. ההתפרצות כולה ארכה כ-24 שעות. העיר כוסתה בשכבת אפר געשי בגובה של כארבעה מטרים, והחלה להיחשף בחפירות ארכיאולוגיות במאה ה-18. החפירות אפשרו לראות את תושבי פומפיי ברגע שנחת עליהם ענן העפר הגעשי, גרם למותם והקפיא את מצבם. העבודות מתייחסות לאותו הרגע ומבקשות ליצור חוויה רגשית המאפשרת הסתכלות נקייה, ואולי התבוננות אחרת על מצב שנתפס כאסון כה מאיים.

כל שהיה קיים נעלם ומה שנמצא אחר כך, כבר נהייה משהו אחר, המעיד על מה שהיה. חלקית. אי אפשר באמת להחזיר, לגעת, לממש, להריח, לטעום, להיות במה שהיה. ניתן רק להיזכר, לדמיין, לחשוב, לשער, ואולי יש כאן הזדמנות לתרגום והתבוננות מחודשים.

טובה אלדד